הספרות בכתבי מרן הרב קוק זצ”ל

אין לכחד את התועלת הגדולה שתוכל ספרות ערוכה בכל התכסיסים הזמניים לעשות בשביל בנין בית ישראל ותיקוני בדקיו אשר רבו. אבל, אהובי לבבי ונפשי, אנו צריכים להיות נכונים לא רק בדברי התעוררות בעלמא היוצאים מן הלב, אע”פ שגם הם טובים לפעמים, כי אם בעיקר בדברי דיעה והשכלה עמוקה היוצאת מן המוח החושב. וזה ישוב לנו כשנסול (נסלול) דרך להבחירים בבעלי הכשרון שבמצויינים שבין תלמידי חכמים הצעירים, שיהיו יודעים פרק בחלק העיוני שבתורה, המקור לכל דעה נשגבה וכל רגש עדין וקדוש. וכו’ וכו’. ועל ידי היחידים המצויינים הללו נזכה להעמיד בצד הספרות של ההלכה, וההגדה הרגילה, עוד ספרות ‘ספרותית’ קדושה ומאירה, מלאה כל הוד וזיו חיים במלוא המובן של המלה, באופן אשר תעלה ביופיה והדרה, וקל וחומר באמתתה ועוז גבורתה, על כל הקסם הנמצא כעת בהספרות החדשה, אשר היא מלאה בפינותיה הרבות רעל והשחתה. ואז ילוו אלינו מחנות וגדודים, גם מהחֵיל הנופל אל האויב (אגרות, א עמ’ רמד-רמה(

אין אני אומר שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצועות. זהו דבר למעלה מן היכולת. יחידי סגולה יכולים להוולד בכשרונות כאלה, שיוכלו להיות סופגים את כל הצדדים. אבל הרוב יתפרדו כל אחד למקצוע שלו. ו’אין אדם לומד תורה כי אם ממקום שלבו חפץ’ (ע”ז יט ע”א). אבל בכללות, הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו (אנשים) משלנו. ולא תהיה ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים, ה'” (אגרות, א, עמ’ קצה)

והנני לעורר את כב’ ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בעז”ה, על דבר ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי (ביאור המעתיק: מאמר ללא חרוזים ושירה) ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, ‘ללמד בני יהודה קשת’ (העיר רצי”ה, מליצה ע”פ שמו”ב א, יח. וענינו כאן בנוסף לפשוטו במלחמת עמלק, כדלהלן, ענינו ‘קסת סופרים’). סוף כל סוף, אע”פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים שתהיה מדת השלום והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מכל מקום חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה’ בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני (הערת המעתיק: הנשק שבתקופתנו) העט. אנו צריכים לתרגם על פי הסגנון הזמניי (של תקופתנו) את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדיעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו” (“אגרות הראי”ה”, ח”ב עמ’ רכ”ו.

הנני מלא תקוה שבשעה הגדולה הזאת לתחייתנו הלאומית, תעמוד אגודת סופרינו על הגובה הראוי של אידיאלים הרמים, שהם נשמתה של הספרות בישראל מעולם. וכולנו נעמוד תחת דגלו הגדול של ‘ספרא רבה דישראל’ (הערת המעתיק: הרי הוא משה רבנו, מסכת סוטה יג ע”ב) וכו’ וכו’ להגיד על ידה את דבר ה’ אשר אתנו לכל עמי הארץ, להביא אליהם, על כולם יחד, את ברכת אב המון גוים (אברהם) ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’. מלא אושר אני לקוות כי ספרותנו העתידה בארץ התחיה, תדע לכלכל את גאון רוחה ואת מטרתה העליונה. וכו’ תחייתה של ספרותנו החדשה, שתתאחד עם מקור הקודש של ספרותנו הישנה” (אגרות, חלק ד’, עמ’ קג-קד)

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו (עולת ראי”ה, ב, עמ’ ג)

כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו. ולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם שם ה’. א”כ הרינו רואים בפריחתה של הספרות ג”כ הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים בחול כבקודש, בטמא כבטהור (שמונה קבצים, קובץ א, קעו)

הספרות של הקודש מוכרחת להתפשט וצריכה להתרחב. כל הגות לב טבעי של הגיון קודש, של שירה חפשית שיסודה ביסוד הנשמה במקוריותה, צריך הוא להיות נקלט במקלט הספרות, ויעמדו זה נגד זה, נגד כל הגיוני הרשע שהנפש הטמאה שבאדם הוגה, שהיא מתגלמת בספרות ומסריחה את העולם בהבלה המעופש. תבא ספרות נובעת ממקור חיי הקודש ותבסם את העולם, והביסום הזה בהתגברו יהפך לטובה גם את כל הסרחון כולו. וכל ניצוצות הקודש של הטוב והאושר, שהם מפוזרים באותו הזרם הנדלח של הספרות, המפכה ממקור הבלתי טהור של הנפש האנושית, יעשו אגודה אחת לטובה, לקדושה ולאורה (שם, תקיב).

לפתח את הספרות בתוכני אמת וקודש מקוריים, צריכים בעלי המחשבה שהגיונותיהם נובעים ממקור הקודש, להרגיל עצמם בפירוט מחשבות. כי השטף הגדול שאור הקודש שוטף על הנשמה גורם, שהדברים שיסודם באצילות עליונה, באים סתומים, והדרישות הספרותיות אינן מתפרטות ומתוך כך העולם נשאר עומד ותוהה, מבלי דעת מה הוא התוכן שכל הוגי דעת קודש הללו מרצים לפניו. וכל ההשפעה נשארת לפי זה, רק על יסוד ההרגשה הפנימית, השרויה בתמותה אצל ההמון כולו, ועל יסוד המעוף השמימי של יחידי סגולה, אבל נעלם דבר מכל הקהל עד שיפורטו הדברים, טיף אחר טפה (שם, ג, רפה)

לשיר יהודי ערבי עם טקסט של הרב קוק